Search
  • כפיר לפיד-משעל Kfir Lapid-Mashall

כישלון האמת בסרט ראשומון



פושע נחשד באונס אישה וברצח בעלה - פשע המסופר מחמש זוויות.

איך נדע מה באמת קרה? האם בכלל אפשר?

פושע נודע נחשד באונס אישה וברציחתו של בעלה הסמוראי בסוף ימיה של אימפריית הייאן היפנית. בבית המשפט, מכחיש הפושע את האונס וטוען שלא רצח את הסמוראי, אלא שהוא נהרג בדו-קרב. האישה טוענת שנאנסה על ידי הפושע ושמצאה את פגיונה נעוץ בגופת בעלה הסמוראי לאחר שהתעוררה מעילפונה. הסמוראי המנוח (המתגלה ומוסר את עדותו באמצעות מדיום) טוען כי הפושע שכנע את אשתו להצטרף אליו, ושהאישה היא זו שדרשה מהפושע להרוג את בעלה.

אם כך - מהי האמת?

הסרט "ראשומון" (1950) של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה משלב שני סיפורים בודהיסטיים שנערכו בעת המודרנית על ידי הסופר היפני אקוטגאווה ריונסוקה, על פי סיפורים יפניים מהמאה ה-12 (סוף תקופת הייאן, 794-1185). במהלך הסרט נחשפים הצופים לאירוע האונס והרצח דרך חמש זוויות ראייה שונות, ומתוודעים, למעשה, לחמש גרסאות סותרות של סיפור המקרה על ידי חמישה עדים או מעורבים: חוטב העצים, נזיר בודהיסטי, הפושע החשוד, האישה והסמוראי המנוח. כידוע, בעקבות הסרט נתבע המונח "אפקט ראשומון" כמונח פסיכולוגי-משפטי המתאר מצב שבו ישנן פרספקטיביות אישיות שונות על אותו אירוע יחידני, ולא ניתן להכריע ביניהן.

הסרט מתרחש בשלושה מוקדים בהם מתואר המקרה שוב ושוב ושוב: שער "ראשומון" ההרוס (השער המרכזי בעיר קיוטו בתקופת הייאן), יער עבות ובית המשפט. אלה מהווים למעשה שלושה ייצוגים של אותו הסיפור – היער הוא המקום בו האירוע התרחש, בבית המשפט השופטים מנסים להתחקות אחר האירוע שאירע ביער דרך עדויות, ובשער "ראשומון" חוטב העצים והכומר מתארים את שאירע בבית המשפט לנווד שנקלע לשם בגשם השוטף.

סרט זה, לטעמי, הינו יצירת אמנות העוסקת בשאיפה של שני אנשים, חוטב עצים ונזיר בודהיסטי, שני "כלאדם" או "האדם מן היישוב", להבין את המציאות ולדעת את האמת. שאיפה זו לא מתממשת - לא עבור הדמויות ואף לא עבור הצופים - ודומה שהיא כלל לא יכולה להתממש. יתרה מכך, הסרט מהווה מעין ניסוי על הצופים, החווים בעצמם את חוסר היכולת לדעת מהי האמת ומהי הבדיה ומתוודעים לתפיסה לפיה העולם הוא אשליה המורכבות ממציאויות בדויות הנוצרות על ידי האדם לפי טעמו ולפי נוחותו. דומני, כי שרשרת המראות, ההשתקפויות והייצוגים המתוארים בסרט "ראשומון" מציגים בפנינו עולם בו לא ניתן להגיע אל האמת, ומשכך - לא ניתן לעשות בו משפט צדק.

"שרשרת המראות, ההשתקפויות והייצוגים המתוארים בסרט "ראשומון" מציגים בפנינו עולם בו לא ניתן להגיע אל האמת, ומשכך - לא ניתן לעשות בו משפט צדק."

אך מדוע לא ניתן להגיע אל האמת? כיצד נוצר אפקט "ראשומון"? דומה כי אל מול מושג האמת ניצב בסרט המכשול הגדול מכל לאמת – הסובייקטיביות האנושית, אשר באה לידי ביטוי בתפיסת המציאות הסותרת של הדמויות ואף בשקרים שהן מספרות. עדויות הדמויות סותרות זו את זו, ונראה כי כל אחת נועדה כדי להעלות את קרנו של מוסר העדות בפני השופטים, ולהעלים את המעשים הלא טובים שעשה. כך, למשל, בסיפוריהם הסותרים של הבעל והאישה, הם מציגים זה את זה כמי שעשה מעשה בגידה נורא. אף גרסת חוטב העצים לסיפור, לכאורה צד שלישי בלתי מעורב, מתגלה כשקרית. חוטב העצים משקר ביחס למה שראה וביחס למה שהוא זוכר – הן כדי לא להתערב, ובעיקר מאחר שגנב את הפגיון היקר של האישה. מריבוי הגרסאות נראה, כי לכל דמות יש את האינטרס שלה לספר את סיפור המקרה באופן מסוים, ולא לספר את האמת, בטח לא את כולה. אפילו האירוע כפי שמסופר על ידי הרוח של הסמוראי, המובאת מפיה של מדיום, אינו נתפס כאמת - ונראה כי אפילו המוות לא יכול להציל את האנושות מחוסר היכולת להגיע לאמת ולעשות משפט צדק.

ההתחלה והסוף

הסרט פותח בגשם זלעפות על פני עולם קודר והרוס המסומן על ידי חורבות שער "ראשומון" בקיוטו של אימפריית הייאן. לאחר מכן, בעת שחוטב העצים מתחיל לספר את סיפורו, המצלמה עוקבת אחריו נכנס יותר ויותר אל מעבה היער. היער הוא מקום אליו לא מתאפשר לקרני השמש לחדור ולהראות את המציאות כמות שהיא. לעומת היער הערפילי, בית המשפט ממוקם בחוץ, והעדויות נגבות בו תחת אור השמש – "המטהר הטוב ביותר". לכאורה, בית המשפט אמור להיות המקום בו האמת יוצאת לאור. ואולם, אל מול סבך השקרים הנטווים לפניו על ידי הדמויות כמו קורי עכביש, בית המשפט נתקל בכשל האינהרנטי למערכת המשפט המבוססת על עדויות ולא מצליח לגלות את האמת. באופן זה מציג קורסאווה שני עולמות שונים לכאורה - היער (המציאות) ובית המשפט (מקום שחזור המציאות) - אך בשניהם אין לנו האפשרות להגיע אל האמת. קורוסאווה, המציב במוקד סרטו דיון משפטי, מעמיד בפני הצופים משימה בלתי אפשרית ומטיל זרקור על עצם מושג "האמת" ועל היעדר האפשרות לגלותה. קורוסאווה לא מציג בסרטו את הכרעת הדין במשפט. וכך, בעצם יצירת "סוף פתוח", הוא מעמת את הצופים עם חווית חוסר הוודאות בעודם ניצבים בפני הגרסאות הסותרות מבלי שתהיה ערכאה חיצונית שאחראית על ההכרעה בדבר אמיתותן.

בסוף הסרט מוצגת, לכאורה, החמלה האנושית כפתרון אפשרי לבעיית האדם בעולם בו לא ניתן להגיע לאמת או לעשות צדק. שלושת הגברים מוצאים תינוק שננטש בשער. הנווד גונב את הקימונו עליו הונח התינוק, וטוען כי אם לא יגנוב אותו – מישהו אחר יעשה כן. לאחר שהנווד נעלם עם הקימונו, נגלה לפני הצופים, לכאורה, סוף אוטופי – חוטב העצים, אשר חומל על התינוק הנטוש, מחליט לעשות מעשה טוב ולהצילו. בתגובה, הנזיר "חוזר להאמין בטוב שבבני אדם" והגשם השוטף, שליווה את כל הסרט, לפתע נפסק. כך, מובל הצופה לחמול על בני האדם המוצגים בסרט, והחמלה האנושית מוצגת כפתרון האולטימטיבי למצב האדם.

ואולם, בהקשר שבו מבוטאת אמירה זו בסרט, בעולם חרב שבו לא ניתן להגיע לאמת ובו הסובייקטיביות שוללת את היכולת לעשיית צדק, החמלה נחזית כאירונית, כמעוקרת ממשמעות ואף כמניפולציה נוספת. דומה, כי החמלה איננה פתרון של ממש, אלא לכל היותר "פלסתר", שנועד אך למרק את מצפון האדם העכור מרוב שקרים, אנוכיות ועשיית רע לזולת. הסערה שבחוץ אמנם שככה לרגע, אך נראה כי היא עתידה לשוב בכל רגע, בפשע העומד בפינה, במשפט הקרוב, בפעם הבאה בה האדם יבקש לתור אחר האמת.

"החמלה איננה פתרון של ממש, אלא לכל היותר "פלסתר", שנועד אך למרק את מצפון האדם העכור מרוב שקרים, אנוכיות ועשיית רע לזולת. הסערה שבחוץ אמנם שככה לרגע, אך נראה כי היא עתידה לשוב בכל רגע, בפשע העומד בפינה, במשפט הקרוב, בפעם הבאה בה האדם יבקש לתור אחר האמת."

תפקיד המצלמה, אור וצל ומשל המערה של אפלטון

"ראשומון" מצולם בשחור-לבן ורווי בשימוש במשחקי אור וצל. אני רואה בכך כמעין התמודדות פרשנית מודרנית למשל המערה של אפלטון. כך, בעוד שמשל המערה מורה על קיומה של אמת המצויה מחוץ למערה, ונוקט בדיאלקטיקה של היחלצות מהבערות והגעה לאמת, קורוסאווה שולל את יכולתו של האדם להגיע אל האמת. דומה, כי קורוסאווה מבקש להדגיש את חוסר היכולת של האינטלקט האנושי להגיע לכדי תפיסה קוהרנטית של המציאות. כך, למשל, בסוף הסרט, הנווד, אשר חוטב העצים והנזיר תיארו בפניו את הסיפור, נראה זורק, באקט סימבולי ממש, את קרשי המדורה שהייתה לשלושת הגברים כמקור אור וחום, חזרה אל העולם הקודר והגשום בחוץ. ניתן לראות במעשה זה ככיבויה הסימבולי של האש הבוערת במערה במשל של אפלטון. דהיינו, בנוסף לכך שהאדם אינו יכול להיחלץ מהמערה, כאשר האש נכבית שורר חושך מוחלט – אין צללי פסלים, אין דמויות, אין ייצוג של העולם החיצוני או הפנימי ויתכן שאף אין אמת כלל. אמנם, לאחר שנעשה בסרט המעשה המוסרי על ידי חוטב העצים נפסק הגשם, והוא יוצא מקדרות העולם אל עבר האור. ואולם, קשה שלא לתהות על טיבו של "אור" זה – האם זה באמת אור השמש הנמצא מחוץ למערה או שמא המדובר במניפולציה קולנועית, צללית נוספת, שנועדה להשכיח מהצופים את העובדה כי בוצעו פשעים, לכאורה, וכי לא ניתן להבין את פשרם.

"ראשומון", כסרט קולנוע העוסק בתהליך המשפטי של חקר האמת, משקף עבור הצופה ייצוג כפול – ייצוג של ייצוג: ייצוג אמנותי של הייצוג המשפטי של המציאות. מערכת המשפט, המהווה את המנגנון האנושי האולטימטיבי לכאורה לחקר האמת ולעשיית צדק, מוצגת בסרט זה כמערכת כושלת אשר מושתתת על יסודות רעועים – עדויות של בני אדם. דהיינו, מערכת המשפט נכשלת בייצוג המציאות ובמציאת האמת. הנווד - אשר אומר "אין זה משנה אם הדברים שנאמרו במשפט הם שקר או אמת העיקר שהם בידור" - חושף את ערוותה של מערכת המשפט, אשר איננה יכולה להגיע לחקר האמת, אלא אך לספק בידור להמונים.

לסיום, מעניין כי בסצינות בית המשפט קורוסאווה בוחר שלא להראות לצופה את השופטים. אמנם, על פני הדברים, ניתן לראות בכך ייצוג של מערכת משפט חסרת פנים וזהות. ואולם, דומה כי המדובר באמירה מורכבת יותר. המצלמה בסרט ניצבת לא רק בזווית הראייה של השופטים, אלא ממש במקומם. נראה כי קומפוזיציה מדויקת זו מציבה בתפקיד השופט את המצלמה ואת הצופים. כך, קורוסאווה מעביר את נטל השיפוט אל כתפי הצופים. ויתכן שזו בכלל אמירה על תפקיד הקולנוע בחשיפת האמת - הוצאת האמת אל האור איננה מתרחשת בדיון המשפטי אלא דווקא בייצוג האמנותי הקולנועי, דרך אור המקרן באולם הקולנוע, ואולי אף לא שם.

"המצלמה בסרט ניצבת לא רק בזווית הראייה של השופטים, אלא ממש במקומם. נראה כי קומפוזיציה מדויקת זו מציבה בתפקיד השופט את המצלמה ואת הצופים. כך, קורוסאווה מעביר את נטל השיפוט אל כתפי הצופים. ויתכן שזו בכלל אמירה על תפקיד הקולנוע בחשיפת האמת - הוצאת האמת אל האור איננה מתרחשת בדיון המשפטי אלא דווקא בייצוג האמנותי הקולנועי, דרך אור המקרן באולם הקולנוע, ואולי אף לא שם."

מחשבות נוספות?

כתבו אליי!

kfir@lapidcenter.org

לקריאה נוספת:

Cho, Francisca. “The Play of Shadows in Japanese Cinema”. Material Religion, Vol. 11, No. 4, 2015, pp. 507-525.

Heider, Karl G. “The Rashomon Effect: When Ethnographers Disagree”. American Anthropologist, Vol. 90, No. 1, 1988, pp. 73-81.

Redfern, Nick. “Film Style and Narration in Rashomon”. Journal of Japanese and Korean Cinema, Vol. 5, No. 1, 2013, pp. 21-36.



0 views
  • Facebook Social Icon

כל הזכויות שמורות למרכז לפיד לאמנות ומשפט (חל"צ בהקמה) 2017