Search
  • כפיר לפיד-משעל Kfir Lapid-Mashall

ענייני חוץ - דיון ב"ענייני פנים" של עו"ד אביגדור פלדמן


איך נכנסים לפניו של עורך דין אביגדור פלדמן? מה מגלות עיניו מבעד למשקפיו? מה מספר פרצופו הממוסגר בין קמטי המצח לצוואר? ומה אומרת שפתו מבעד לשפתיו?

ענייני פנים – אביגדור פלדמן, 13 בספטמבר 2013 (צילום: ינאי יחיאלי).

פניו של עו"ד פלדמן הם ריזום. לפניו "כניסות מרובות" שכללי השימוש שלהן, אופן פיזורן והפריסה שלהן אמנם נראות לעין אך אינן ידועות בבירור. לפניו, כפי שהופיעו בערב יום הכיפורים התשע"ד, 13 בספטמבר 2013, במדור "ענייני פנים" של שי פוגלמן וינאי יחיאלי במוסף הארץ, ישנם אינספור פתחים ראשיים וצדדיים. אמנם נראה כי פלדמן מציע קריאה של פניו במדור זה. אולם זו מלכודת – שלנו ושל פלדמן עצמו; כל תיאור פניו נעשה כדי להטעות את האויב. אם כך, לא חשוב מאיזה קצה אכנס; אף אחד מהקצוות איננו חשוב יותר מהאחר, לשום כניסה אין עדיפות. רשימה זו תבקש להוות מעין "ענייני פנים" אלטרנטיבי הנכתב מן החוץ (נכתב בהשראת פסקת הפתיחה של ספרם של דלז וגואטרי "קפקא: לקראת ספרות מינורית", בתרגומם הקולח של ד"ר רפאל זגורי-אורלי ויורם ירון).

העיניים: מייצוג למופע

נקודת הפתיחה של רשימה זו תהא עיניו של פלדמן. "לא מזמן עברתי ניתוח בעין", כותב פלדמן בטקסט המחובר לעינו השמאלית, "והוצע לי לנתח פעם נוספת כך שלא אצטרך יותר משקפיים. סירבתי. המשקפיים הם חלק מהרפרטואר של הג'סטות המקצועיות שלי. אני צריך אותם בשביל ההגשה, בשביל ההסטה, ולפעמים בשביל להתבונן מעליהם".

לפנינו ייצוג אמנותי של פניו של אדם אשר מקצועו, עורך דין, נחשב למעין "פונקציה ייצוגית". הדבר נעוץ בעצם הגדרת תפקיד עורך הדין, כפי שכתבתי בפוסט הראשון בבלוג זה, שהינו תפקיד ייצוגי, המוחק לכאורה את הסובייקטיביות של המייצג. לפיכך, ייצוג אמנותי של עורכי דין כשלעצמו אינו טריוויאלי, מאחר שהסובייקטיביות של עורכי הדין, לעתים שלא בצדק, נתפסת כשקופה בהליך השיפוטי.

בהתאם, דומה כי רק בשנים האחרונות החלו בחקר המשפט לבחון את המשמעות של הגוף של המעורבים השונים בהליך המשפטי ובחשיפת קיומו במונחים של "מופע", של "פרפורמנס". כך למשל, בלקין ולבינסון, כותבי מאמר ראשוני בתחום זה, טענו שעל מנת להבין את המשפט בצורה הטובה ביותר יש להבינו כמופע - כביצוע של הטקסט המשפטי, יותר מאשר על פי תוכן הטקסט עצמו (יותר מאשר בחינה ספרותית של הטקסט). לטענתם, המשפט כמו הדרמה מצריך מעבר מהדיו של הדף לפעולה המבוצעת.

הקשר בין משפט ל"פרפורמנס" טמון אף בהגדרתו המכוננת של ריצ'ארד שכנר למושג זה: "Restored behavior or “twice behaved behavior”: behavior that has been rehearsed, or that consciously evokes formal templates that serve the same function as rehearsal". נראה שהמשפט הוא ה"Twice Behaved Behavior" האולטימטיבי - המופע המשפטי מייצג ומשחזר קונפליקט חברתי אלים, הופך את האירוע שארע בעבר לנרטיב דרמטי ומעביר טראומה חבתרית למערכת של ייצוגים חברתיים. ובדרמה הזו - עורכי דין הם שחקנים מרכזיים, הם הפרשנים של הטקסט הכתוב בביצועם אותו. גישה זו, המכירה בכך שמשחק התפקידים מהווה בסיס של החיים ושהחיים עצמם הם מופע, מהדהדת את רעיון ה"Theatrum Mundi" (בפרשנות חופשית - העולם כתיאטרון) שניסוחה האיקוני הוטבע על ידי שייקספיר במחזהו "כטוב בעיניכם" (בתרגומה המופתי של לאה גולדברג): "העולם כולו במה הוא. והאנשים והנשים אך שחקנים כולמו...".

פלדמן מכיר בערך הג'סטיקולרי, המחוותי, של תנועות גופו ושל האביזרים שהוא עוטה, ומשכך בערך הפרפורמטיבי של הופעתו בבית המשפט. הג'סטה, המחווה הגופנית, האמצעי הפרפורמטיבי להבעה, משמשת את פלדמן להגשת טיעוניו ולהדגשתם. דומה כי הפרפורמנס, בין אם הוא מגולם בג'סטות הקשורות במשקפיו של פלדמן או במחוות גופניות אחרות, הוא המאפשר עבור פלדמן את ההבעה, הוא המחייה את האות המתה שבטיעון הטקסט המשפטי, והוא הנותן לה את כוחה לשכנע ולהשפיע. מחוות הסטת המשקפיים יכול שנועדה, למשל, להביע את התייחסותו של פלדמן לאמירה שנאמרה בבית המשפט, בין אם על ידי השופט, על ידי עורך הדין שכנגד או על ידי עד, וזאת - בלא מלים, בלא טקסט. מעבר לכך, יתכן כי הבחירה במחוות נעשית כדי לענות דווקא על צורך של פלדמן עצמו ("אני צריך אותם [את המשקפיים] בשביל ההגשה"). דומה, כי משקפיו של פלדמן מהוות חלק בלתי נפרד מעיניו – בלעדי משקפיו, לא יוכל פלדמן להביט על העולם מאחר שראייתו, הפיסית והמשפטית, תטושטש. לא רק ראייתו תיפגע, כי אם גם אופן מבטו.

הפרפורמנס, בין אם הוא מגולם בג'סטות הקשורות במשקפיו של פלדמן או במחוות גופניות אחרות, הוא המאפשר עבור פלדמן את ההבעה, הוא המחייה את האות המתה שבטיעון הטקסט המשפטי, והוא הנותן לה את כוחה לשכנע ולהשפיע.

הפרצוף המזדקף: בין קמטי המצח לקמטי הצוואר

פרצופו של פלדמן ממסגר את יחידות המשמעות המוטבעות בו (עיניים, משקפיים, פה...). בתמונה מתוך "ענייני פנים", נראה פרצופו של פלדמן זקוף, גאה ומישיר מבט. במבט מעמיק ניתן לזהות כי את פרצופו ממסגרים שני זוגות קמטים – במצחו ובצווארו – הראשונים, קמטי ה"מחשבה", חשופים תמיד ובעלי ערך סימבולי ברור; השניים – מוסווים מעין הציבור על ידי צווארון חולצת מדי המשפט הלבנה המכופתרת.

על תווי פניו כתב פלדמן את הדבר הבא: "כשאני מסתכל על תמונות שלי, אני מגלה דרכן עד כמה אני דומה לאמא שלי, וכך גם אחי. גדלנו במשפחה שואתית אופיינית ודי מפורקת, שלא יודעת לקשור קשרים אמיתיים ועסוקה בניסיון לתרגל נורמליות באמצעות העמדת פנים. המטען המשפחתי שלי נמצא רק בתווי הפנים".

בפרק "אדיפוס יותר מדי מנופח" מתוך ספרם, מזהים דלז וגואטרי מערכות יחסים משולשות אשר אקטיביות יותר מהמשולש האדיפלי המשפחתי המוכר (אבא-אמא-ילד). המשולש המשפחתי מפורק ונעלם אצל קפקא, ומתגלה כמשולש משפטי, כלכלי, ביורוקרטי או פוליטי – למשל, המשולש שקודקודיו הם שופט, עורך דין ונאשם המופיע ב"המשפט" של קפקא. לדבריהם, פירוק המשולש המשפחתי תוצאתו בטשטוש ובערפל הנמצא בטרנספורמציה המתמדת ממשולש אחד למשנהו. מדבריו של פלדמן עולה, כי ההתאחדות הגנטית האדיפלית שלו עם אימו, בה הוא מכיר מתוך מה שניבט אליו מתמונותיו שלו, מצויה בערפל זה שבין טשטוש לבהירות. ערפל זה מקורו בהתפרקות המשולש המשפחתי, אשר אופיין בהעמדת פנים ובהיעדר קשרים אישיים אמיתיים. משולש משפחתי זה הוחלף במשולש אחר, אשר אפשר לראות כי גם ביסודו ניצבת העמדת פנים – המשולש המשפטי.

מאפיין מרכזי נוסף המצוי על פני השטח של פרצופו של פלדמן הם החטטים, עליהם כתב את הדברים הבאים: "כשהייתי ילד סבלתי מאד מפצעי בגרות. קיבלתי אז מהרופאים כל מיני משחות מגעילות שיצרו קרום לבנבן שהיה אמור להעלים את הפצעים, אך רק הדגיש אותם יותר. זו הייתה חוויה לא פשוטה, חותם שהעסיק אותי באופן אובססיבי בעצמי. עד שהפצעים נעלמו, מעבר לצלקות הפיזיות, נשארה בי מאז הרבה מתחושת הבדידות".

יתכן כי תחושת הבדידות שתוארה על ידי פלדמן כחוויה המכוננת את חייו עד היום, יכולה להסביר את תשוקתו לחברתם של מיוצגיו הנחשקים, אשר יופיים המטאפורי ניצב בניגוד לפרצופו. דומה כי פלדמן עורג אל הנאשמים הנחשקים ביותר, הנעשים בעיניו גם היפים ביותר. זאת, בדומה לתיאור פרקליטו של יוסף ק' ב"המשפט", הנחזה כמי שמשתוקק אל יופיים של הנאשמים המיוצגים על ידו: "הנאשמים הם היפים מכולם. לא יתכן כי אשמתם היא האוצלת להם יופי. שהרי – כך על כל פנים אנוכי, כפרקליט, חייב לומר – הרי לא כולם אשמים, וכן לא יתכן כי העונש הראוי הוא האוצל להם יופי מראש, שהרי לא הכל נענשים, משמע כי רק עצם המשפט שהוחל בו נגדם הוא הניכר בהם באופן סתום".

יתכן כי תחושת הבדידות שתואה על ידי פלדמן כחוויה המכוננת את חייו עד היום, יכולה להסביר את תשוקתו לחברתם של מיוצגיו הנחשקים, אשר יופיים המטאפורי ניצב בניגוד לפרצופו. דומה כי פלדמן עורג אל הנאשמים הנחשקים ביותר, הנעשים בעיניו גם היפים ביותר.

נראה כי עבור פלדמן, כמו עבור פרקליטו של יוסף ק', המשפט עצמו הופך את מרשיו, המואשמים במעשים המכוערים ביותר, ליפים ולנחשקים. זוהי תשוקה אשר נחזית כגובלת בתאווה מינית לייצוג של נאשמים הנעשים קורבן על ידי המערכת. את תשוקה זו מבטא עורך הדין קלמנס בספרו של אלבר קאמי, "הנפילה", באופן הבא: "התמחיתי במטרות נעלות. הייתי מגן יתומים ואלמנות, כמו שאומרים, השד יודע למה, הרי יש אלמנות נבזיות ויתום בני-בליעל. אלא שדי היה לו הרחתי בנאשם שמץ של ניחוח קורבני, ומיד הייתי מפשיל שרוולים להגנתו. ועוד איזה הגנה! סערה! לא רק את השרוולים, את כל הלב הייתי מפשיל. בחיי, היה אפשר לחשוב שהצדק נכנס איתי למיטה כל לילה".

הפה: שימוש מינורי בשפה מאז'ורית

נראה כי פלדמן מעיד דבר והיפוכו על השפה בה הוא משתמש בבית המשפט: "בבית המשפט אני אוהב להשתמש הרבה במשלים ובדוגמאות ספרותיות. אני משתדל להרים את האירוע המשפטי לסיפור חיים אמיתי, לדרמה הנוצרת בהתנגשות בין אנשים. אבל בסופו של דבר, המשפט האהוב עלי הוא "אין לי מה להגיד". לכן אני כמעט אף פעם לא מבצע חקירה חוזרת ומעדיף להגיד כמה שפחות".

לכאורה, ניתן לזהות בדבריו של פלדמן שתי סתירות: ראשית, כיצד ריבוי השימוש במשלים ובדוגמאות ספרותיות עולה בקנה אחד עם רצונו בהצגת סיפור חיים אמיתי? שנית, כיצד העדפתו של פלדמן "להגיד כמה שפחות" מתיישבת עם אהבתו לשימוש הרב במשלים ובדוגמאות ספרותיות?

ההליך המשפטי מתנהל בשפת המשפט, הקרויה לעתים בכינוי "Legalese". שפה זו פועלת כמעין מכנה משותף תרבותי למשפטנים המעורבים בהליך המשפט. מטבעה, שפה זו מרחיקה את ההליך מהצדדים עצמם אשר השפה אינה נגישה להם, ובכך מרחיקה את ההליך המשפטי מהחיים החורגים מדלתות בית המשפט (בין אם הם האירוע שהוביל למשפט ובין אם הם הפעלת הכח האלימה בענישה שתבוא לאחריו). דומה כי פלדמן מבקש לעשות שימוש מינורי, במובנו הקפקאי, בשפת ה-"Legalese" המאז'ורית, בשפה המוטבעת בו כעורך דין, ולהתנהל כזר בתוכה. מהלך זה מיישם הלכה למעשה את דבריהם של דלז וגואטרי: "אין גדול ואין מהפכני מלבד המינורי... להשתמש ברב-לשוניות בתוך השפה שלך, לעשות בה שימוש מינורי או אינטנסיבי, להנגיד את המאפיין המדוכא של שפה זו למאפיין הדכאני שלה, למצוא את הנקודות של לא-תרבות ותת-התפתחות, אזורי עולם שלישי לשוניים שדרכם חומקת שפה, מושתלת חיה...". על מנת לייצג את הנחשקים שבנאשמים, פלדמן נדרש למהלכים משפטיים מהפכניים ולשימוש מורכב בתווך הדכאני של השפה המוכתב על ידי המערכת על מנת לחשוף את ערוותה. כסניגור פלילי אשר מטרתו היא לעורר "ספק סביר" בעמדתה של התביעה, מבקש פלדמן לחשוף את המנגנון החייתי, את מנגנון הלא-תרבות, אותו מבקשת המדינה להסוות באמצעות השפה המאז'ורית.

דלז וגואטרי: "אין גדול ואין מהפכני מלבד המינורי... להשתמש ברב-לשוניות בתוך השפה שלך, לעשות בה שימוש מינורי או אינטנסיבי, להנגיד את המאפיין המדוכא של שפה זו למאפיין הדכאני שלה, למצוא את הנקודות של לא-תרבות ותת-התפתחות, אזורי עולם שלישי לשוניים שדרכם חומקת שפה, מושתלת חיה..."

ראוי להתמקד באמירתו של פלדמן לפיה הוא "משתדל להרים את האירוע המשפטי לסיפור חיים אמיתי". נראה, כי הצורך של פלדמן "להרים" את האירוע המשפטי, נובע מתפיסתו לפיה האירוע המשפטי אינו אלא ייצוג רדוקטיבי של סיפור החיים האמיתי, של האמת. בנוסף, דומה כי לתפיסתו, דווקא הייצוג האמנותי של החיים, דרך המשלים והספרות, הוא המהימן יותר, הבהיר יותר. כמו כן, העדפתו "להגיד כמה שפחות" מצמצמת במידה רבה יותר את המרחב של השפה בה הוא משתמש. כך, ניתן לזהות בפעולה זו של פלדמן לא סתירות פנימיות כי אם ביטוי לשלילת הדיכוטומיות של ההליך המשפטי וכן ליצירת מרחב אפשרי של פעולות המתגלמות במופע המבוצע על ידי עורך הדין.

סיום כפוי בלא סיכום

הסיום של רשימה זו דומה לסופו של "המשפט" – כפוי, מקרי וכמעט בלתי הכרחי. כיצד ניתן להבין מיהו עורך הדין אביגדור פלדמן? האם ניתן לשם כך להסתפק באמירתו כי "אני עובד גם כשאני לא עובד. העבודה היא חלק מהאישיות שלי"? לטעמי, ניתן לאמץ את גישתם של דלז וגואטרי ביחס לפיצוח שאלת מיהו יוסף ק' החוזר ומופיע בכתביו של קפקא. לגישתם, אין טעם לשאול את עצמנו האם הוא אותו פלדמן בכל הדימויים בהם הוא מיוצג ובכל המשפטים בהם הוא מייצג או מופיע, האם הוא משתנה או שמא ישנם לו כפילים רבים. כל שניתן לעשות הוא להביט מבחוץ על הערפל האסתטי שהוצג במדור "ענייני פנים". רשימה זו היוותה אך נקודת ההתחלה למבט זה. מבט מעמיק על כלל ייצוגיו של פלדמן, הן כתביו והן הדימויים הויזואליים שלו, לצד בחינת כלל מיוצגיו, יוכל לייצר את הפונקציה של פלדמן ואותה בלבד – וזו תהא "היצירה הרצופה שלו".

רשימה זו מהווה תקציר לטקסט שנכתב עבור הסמינר "פרצופיות - בין הפנים והדיוקן" בהנחיית ד"ר אהד זהבי, ומבוססת על שיח שנוהל עימו.

לקריאה נוספת:

דלז, ג'יל וגואטרי, פליקס. קפקא - לקראת ספרות מינורית. תרגום: רפאל זגורי-אורלי ויורם רון. ישראל: רסלינג, 2005.

קאמי, אלבר. הנפילה. תרגום: עמנואל פינטו. ישראל: הקיבוץ המאוחר, 2014.

קפקא, פרנץ. המשפט. תרגום: ישורון קשת. ישראל: שוקן, 1977.

שייקספיר וויליאם. כטוב בעיניהם. תרגום: לאה גולדברג. ישראל: ספריית פועלים, 1957.

Balkin, Jack M. and Levinson, Sanford. “Law as Performance” Law and Literature, Current Legal Issues 2 (1999): 729-751.

Stone Peters, Julie. “Legal Performance Good and Bad” Law, Culture and the Humanities 4 (2008): 179-200.



94 views
  • Facebook Social Icon

כל הזכויות שמורות למרכז לפיד לאמנות ומשפט (חל"צ בהקמה) 2017