Search
  • כפיר לפיד-משעל Kfir Lapid-Mashall

חלוצים, פליטים, הזכות על האדמה וציור אחד מיוחד של יוסל ברגנר


נדמה שתולדות האנושות כולה הם סיפור של הגירה – חיפוש אחר אדמה טובה יותר ועשירה יותר ואחר הזדמנויות טובות יותר. גם הסיפור הישראלי הוא סיפור של הגירה, של גלות, של פליטות, של השיבה הבייתה, של שאלת הזכות על האדמה ושל המחיר המשולם בגין כך. יוסל ברגנר (1920-2017), אחד מהציירים הישראליים המפורסמים ביותר, ידע זאת היטב.

לצייר יוסל ברגנר היה דוד, מוניא ברגנר שמו. מוניא הגיע לארץ ישראל כחלוץ ונעשה חבר בארגון "השומר". לאחר זמן מה חלה מוניא בקדחת ונתקף בייאוש ובגעגוע לאירופה. מוניא נסע ללמוד ציור בוינה, ושם התאבד. יוסל ברגנר, אחד מהציירים הישראליים המפורסמים ביותר אשר נפטר השנה, הרבה לצייר במהלך שנות יצירתו, ובמיוחד במהלך שנות ה-60, את החלוצים שהגיעו ליישב את הארץ. החלוצים בציוריו היו בני דמותו של הדוד - חלוצים מאוהבים המרוסקים מהכזבת הארץ. המחזאי נסים אלוני, חברו הטוב של ברגנר, תיאר אותם כך: "דיוקנאות אנשים קנאים, שבויים בקסמי אידיאל, מוכים או נשברים בעוברם את מפתנו. וזה הלא סיפור ישן-נושן: כה רבים האוהבים אשר בעוברם את מפתן האהובה, מפנים לה עורף".

בציוריו של ברגנר היו אלה "חלוצים במירכאות", כפי שכתבה עליהם האוצרת כרמלה רובין, אשר אצרה תערוכה מציוריו בשנת 2000. "חלוצים במירכאות, משום שהדמויות הניבטות מן הציורים הסוריאליסטיים האלה אינן, ודאי שלא ממבט ראשון, גיבורות המיתולוגיה הארץ-ישראלית על פי התפיסה המקובלת ובאמנות בת התקופה". ברגנר תואר על ידה כמי שבקנאות שמר על "הגלות" כחלק מזהותו, אותה זהות של פליט-קוסמופוליט, גם בתוך ואל-מול "כור ההיתוך" הישראלי של תקופת קום המדינה.

ובכלל, דומה כי ברגנר עסק ביצירותיו לא בקסמי האידיאל ששובים את ליבם של החלוצים ולא בגבורתם, אלא בחיבוטי הנפש שלהם. כך, ברגנר מתאר דיוקן מורכב של מעשה ההגשמה החלוצי. החלוצים בציוריו נחזים כפליטים, והארץ שאליה הם באים נדמית כ"ארץ הפליט". במילותיו הנוקבות תיאר אותם המחזאי נסים אלוני כך: "חבושי קסקטים, נושאי רובים, עטויי עבאיות, חורי-עיניים יוקדים, הם נראים כפליטים שעדיין אינם יודעים שהם פליטים".

מטאפורת החלוץ, עד ימינו אנו, מעלה באורח רגשי וביקורתי את המציאות הישראלית אל פני השטח. מטאפורה זו קשורה בעבותות לחווית החיים הישראלית, לזיכרון הקולקטיבי ולטראומה הקולקטיבית. החלוץ מסמל במקרים רבים את הנרטיב הישראלי המוכר "משואה לתקומה", נרטיב הקושר את השמדת היהודים בשואה להגשמת המעשה החלוצי כמוצא היחיד לרדיפת היהודים ולהשמדתם לאורך הדורות. זוהי בריחה מתחייבת מהגלות אל המולדת, בניינה ויישובה, וזוהי תחושת האיום הקיומי על המולדת והצורך להגן עליה במלחמות עד לכדי חירוף הנפש.

עבור ברגנר, נראה כי מדינת ישראל היא אמנם המקום בו חיים והמקום אליו שייכים, אך זהו מקום שבה בעת מרגישים בו בגלות. ברגנר שם דגש הפוך לנרטיב הישראלי החלוצי – הוא מנכיח המקום ממנו ברחנו, את הבית שהיה ואת הזרות שעודנו מרגישים ביחס למקום שלנו בארץ ישראל. וכך, מתוך תחושת הזרות והניכור, חיינו כאן לעתים נדמים עדיין כגלות.

בשנת 1978 צייר ברגנר את הציור "ארכיאולוגיה של חלוץ".

יוסל ברגנר, ארכיאולוגיה של חלוץ, 1978

ציור זה אינו אופייני בנוף ציוריו של ברגנר, לא בצבעיו ולא באובייקטים ובדמויות שבו. בציור זה מוצג באופן ביקורתי הקשר בין האדמה לבין החלוצים. אנחנו יכולים לזהות בדימוי הזה את שאריות גופותיהם של שלדי בני אדם הקבורים באדמה. שרידי החלוצים הללו נעדרי ייחודיות או אישיות מובחנת - הם מוטלים כערב רב באדמת הארץ הלא-סלחנית. החלוצים, אשר הקריבו את חייהם לעבודת האדמה, להקמת הארץ, ליישובה ולהגנה עליה, נקברים בה בסוף ימיהם. האדמה היא עבורם הבית הנצחי – מקום המגורים הנצחי של המתים – מעפר הם באו, עפר הם עבדו ואל העפר הם שבו. לאחר מותם נותרו מהחלוצים שרידי אדם קבורים באדמה אליה ערגו ואותה עבדו. אפשר להבחין כי במרכז הדימוי מוצב שלד אשר נראה צלוב, ואשר אולי רומז לנו על מיתוס הגיבור הקורבן, אשר הקריב את עצמו למען האנושות ולמען האידיאולוגיה בה האמין.

החלוצים, אשר הקריבו את חייהם לעבודת האדמה, להקמת הארץ, ליישובה ולהגנה עליה, נקברים בה בסוף ימיהם. האדמה היא עבורם הבית הנצחי – מקום המגורים הנצחי של המתים – מעפר הם באו, עפר הם עבדו ואל העפר הם שבו.

"בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת". תחושת הגלות, המתוארת כאן על ידי אלבר קאמי, כמוה כתחושת הניכור חסרת התקנה המלווה את הקיום האנושי. וכך, דומה כי בתשתית ציוריו של ברגנר, ניצבת תפיסת עולם הרואה בגלות, בפליטות ובחלוציות כבעלות משמעות אקזיסטנציאליסטית, שבמרכזה מאבק קיומי חסר תוחלת של האדם המתקיים בעולם זר ולא-מובן, שותק וחסר משמעות.

ביצירתו בכלל, ובדימוי זה בפרט, עולה תהייה על התכלית של מעשה ההגשמה החלוצי. דומה, במיוחד לנוכח שם העבודה "ארכיאולוגיה של חלוץ", כי ציור זה מציף את השאלה מה יסברו ארכיאולוגים על מעשה ההגשמה החלוצי כעבור שנים רבות בעת שימצאו בחפירותיהם באדמות ארץ ישראל שרידי חלוצים.

אני רואה בשאלה זו כשאלה המרכזית שעולה מיצירה ייחודית זו של ברגנר, וזו שאלה שעלינו להשיב עליה בכובד ראש. חווית הפליטות הישראלית, תחושת הרדיפה, התפיסה לפיה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" היא חוויה אשר ממשיכה לפעום בפוליטיקה הישראלית ובשיקולי המדיניות הנשקלים בעת קבלת ההחלטות. תפיסה זו מציבה אותנו תדירות בתפקיד הגיבור הקורבן, מציבה את בנינו בתפקיד יצחק הנעקד על ידי אביו על מזבח האלוהים ואת בנותינו בתפקיד בת-יפתח המוקרבת על ידי אביה. הטראומה הקולקטיבית מלווה אותנו, אך דומה שלא תמיד יש בכוחה להכשיר את האופן שבו אנחנו תופסים את זכותנו על האדמה בכל מחיר. תפיסת עולם זו מנכסת את חווית "היות האדם פליט" לחוויית הפליטות הישראלית, ובשך כך היא עיוורת לחווית הפליטות של האחר - בין אם הוא פליט או מבקש מקלט ממדינות אפריקה ובין אם הוא פליט פלסטיני. ואם חווית "היות אדם פליט" היא חוויה אשר דומה שהועברה לכולנו בירושה - כיצד אנחנו יכולים שלא לראותה אצל האחר?

לקריאה נוספת:

בן-מרדכי, יצחק. "המולדת היא הגולה האמיתית: על עולמו של נסים אלוני" עיונים במחקר ישראל 12 (2002): 567-590.

ברגנר, יוסל. ציורים 1963-68. ירושלים: הוצאת בינט, 1969.


0 views
  • Facebook Social Icon

כל הזכויות שמורות למרכז לפיד לאמנות ומשפט (חל"צ בהקמה) 2017