• Facebook Social Icon

כל הזכויות שמורות למרכז לפיד לאמנות ומשפט (חל"צ בהקמה) 2017

Search
  • כפיר לפיד-משעל Kfir Lapid-Mashall

העימות המשפטי בין דת לחילוניות במחזה משפט הקופים



במאבק האיתנים בין הדת לבין החילוניות - מיהם עורכי הדין? מיהם השופטים? ומה או מי בעצם עומד לדין?

המחזה "Inherit the Wind", או "משפט הקופים" בעברית, נכתב והוצג בעידן המקרתיזם האמריקאי, בו אזרחים אמריקאיים הואשמו בגין השתייכותם לקבוצות שהיו מוקצות מן החברה האמריקאית (הקומוניסטים בעיקר), תוך שהאשמות אלה הביאו לפגיעה בזכויות האדם שלהם, ובעיקר בחופש הביטוי.

המחזה מבוסס על משפט אמיתי שהתקיים בעיירת דייטון במדינת טנסי בארה"ב בשנת 1925 נגד מורה בשם ג'ון סקופס, אשר הואשם בכך שלימד את תלמידיו ​את האבולוציה על פי משתנו של דרווין ולא את סיפור הבריאה התנ"כי, בניגוד לחוק שאסר זאת.

דומני כי התהליך האבולוציוני של "היעשות האדם" על פי התפיסה הדרוויניסטית הוא אינו הנושא של המחזה ואף לא של המשפט המקורי משנת 1925. נושא המחזה הוא שאלת התקדמותה של התרבות המערבית ויכולתם של בני התרבות לחשוב חשיבה עצמאית ולבטאה.

"דומני כי התהליך האבולוציוני של "היעשות האדם" על פי התפיסה הדרוויניסטית הוא אינו הנושא של המחזה ואף לא של המשפט המקורי משנת 1925. נושא המחזה הוא שאלת התקדמותה של התרבות המערבית ויכולתם של בני התרבות לחשוב חשיבה עצמאית"

במחזה "משפט הקופים" מתלכדים הדת, המשפט והתיאטרון. המחזה מהווה ייצוג תיאטרוני של העימות בין הדת לבין החילוניות, ומציג את מחיריו של העירוב בין שתי מערכות חוק – הדת והמשפט המדינתי. מקורו של חיבור זה בין שתי מערכות החוק בקביעת איסור חוקי על מורה בבית ספר ציבורי ללמד כל תיאוריה השוללת את סיפור בריאת האדם כמתואר בתנ"ך. חוק זה מייצר מצב משפטי לפיו החוקי הוא הדתי והדתי הוא החוקי ומנגד – הבלתי חוקי הוא החילוני, והחילוני הוא הבלתי חוקי. וכך, באחד משיאיו האירוניים ביותר של המחזה, מוצג חיבור זה בתום יום המשפט, כאשר השופט קורא לתושבי העיירה לתפילה משותפת, ובקריאתו מציין כי: "There will be a prayer meeting tonight on the courthouse lawn, to pray for justice and guidance". אמירה זו מציגה באופן אירוני את השופט, המתפלל לצדק ולהכוונה בשפיטה ובמציאת האמת על ידי תפילה ציבורית בחצר בית המשפט.

התובע המייצג את הסדר החברתי – הדת

התובע במחזה הוא מ'תיו האריסון בריידי, עורך דין מבוגר, כבן 65, אשר היה מועמד לנשיאות ארה"ב שלוש פעמים מטעם המפלגה הדמוקרטית ולא זכה. על האופן בו בריידי תופס את תפקידו כמייצג הסדר החברתי ניתן ללמוד מדבריו בנאום שנושא עם הגעתו לעיירה בה מתנהל המשפט. בנאום זה מצהיר בריידי כי לא הגיע לעיירה רק על מנת לתבוע את מפר החוק הקונקרטי, כי אם להגן על האמת המצויה בתנ"ך: "I am here to defend that which is most precious in the hearts of all of us: the Living Truth of the Scriptures" (עמ' 20). בריידי לא מציג עצמו כתובע מטעם המדינה – אלא כמגונן על ערכיה. מטרתו של הליך משפטי זה, ככל הליך משפטי, היא להגיע לחקר האמת. בהקשר זה, הצהרתו של בריידי לפיה הוא מגן על "האמת הכתובה" היא חשובה במיוחד. בדבריו אלה, קושר בריידי את מושגי הצדק והאמת עם סיפור הבריאה התנכ"י, אשר אין בלתו.

זאת ועוד, דומה כי בריידי nתואר בטקסט עצמו בטרמינולוגיה של מעין "נביא", בא כוחו של האל על פני האדמה, וכמי שהשכינה שורה עליו תמיד. כך, למשל, בעת נאומו בחצר בית המשפט לאחר יומו הראשון של המשפט, מתוארת הדינמיקה בינו לבין אנשי העיירה כ-"the shepherd leading his flock" (עמ' 49). תיאור זה של הנביא כרועה המוביל את צאן מרעיתו מהווה מטאפורה עתיקת יומין בתרבות הנוצרית. תפיסתו של בריידי את עצמו כנביא באה לידי ביטוי ברגע השיא במחזה – חקירתו הנגדית על ידי הסניגור. במהלך חקירתו, אשר מתמקדת בידענותו בתנ"ך, מצהיר בריידי כי אלוהים מדבר עימו, כמו נביא של ממש, ובשל כך הוא ראוי לייצג את דברו של אלוהים בבית המשפט ולכהן כבא-כוחו (עמ' 99-100):

“BRADY I know, because God tells me to oppose the evil teachings of that man.

DRUMMOND Oh. God speaks to you.”

BRADY Yes.

DRUMMOND He tells you exactly what’s right and what’s wrong?

BRADY (Doggedly) yes.

DRUMMOND And you act accordingly?

BRADY Yes.

DRUMMOND So you, Matthew Harrison Brady, through oratory, legislation, or whatever, pass along Gods’ orders to the rest of the world! […] Gentlemen, meet the “Prophet from Nabraska”[…] Is that the way of things? God tells Brady what is good! To be against Brady is to be against God!”

דומני, כי ניתן לראות בדבריו של דראמונד את פעולת החשיפה של ההיבריס של בריידי, המתיימר לייצג את האל ואת דברו בבית המשפט (או שמא מתיימר להיות גילום ממש של האל עצמו על פני האדמה). דבריו של דראמונד שופכים אור על האבסורד הטמון בכך שאדם ייצג את האלוהות או את הדת. ההיבריס אינו חטאו היחיד של בריידי, המוצג גם כחוטא בחטא הגרגרנות - חטא אשר ככל הנראה יביא למותו מהתקף לב, לצד יהירותו.

הסניגור והנאשם – החילוניות

אל מול דמותו של בריידי התובע, המרשימה בתחילה ואז נלעגת, מוצג הנאשם, קייטס המורה המחליף, כאדם רגיל מן השורה. תיאוריו, בניגוד לתיאורים של בריידי, צנועים כפי דמותו: "CATES is a pale, thin young man of twenty-four. He is quiet, shy, well-mannered, not particularly good-looking" (עמ' 6). את גודל רוחו של קייטס אין אנו למדים מתיאוריו – אלא ממעשיו, מהמניעים לביצועם וממלחמתו על צדקת דרכו. תפיסת עולמו מאתגרת את הדיכוטומיות המאפיינת את השיח הדתי והמשפטי (טוב לעומת רע, מותר לעומת אסור), ומציעה אלטרנטיבה של חירות מחשבתית. בכך, מעשיו של קייטס חורגים מדמותו הסובייקטיבית, ודומה כי ניתן לייחסם לתפיסת עולם רחבה יותר – החילוניות.

"תפיסת עולמו מאתגרת את הדיכוטומיות המאפיינת את השיר הדתי והמשפטי (טוב לעומת רע, מותר לעומת אסור), ומציעה אלטרנטיבה של חירות מחשבתית. בכך, מעשיו של קייטס חורגים מדמותו הסובייקטיבית, ודומה כי ניתן לייחסם לתפיסת עולם רחבה יותר - החילוניות"

ומי ראוי לייצג את החוטא החילוני ואת החילוניות בכלל אל מול הנביא בריידי? אך הולם שיהא זה האנטי-כריסטוס, פרקליטו של השטן או אף השטן בכבודו ובעצמו. באמצעות דבריו של הכומר של העיירה אנו לומדים לראשונה על דמותו של הסניגור, הנרי דראמונד, בביטויים הבאים (עמ' 27-28): "A vicious, godless man", "An agent of darkness", "A slouching hulk of a man, whose head juts out like an animal’s". במהלך תיאורו, לא מסתפק הכומר במילותיו הקשות, והוא טורח לחקות את הליכתו השמוטה של דראמונד. בראייתי, המדובר בסצינה בעלת מורכבות דרמטית רבה, במהלכה הכומר, איש האלוהים, מגלם, בגיחוך, את השטן. ברגע תיאטרוני זה כמו מתלכדים בדמותו של הכומר האלוהים והשטן גם יחד, התלכדות אשר מציגה הן את היצר הרע של האדם (בחיקוי אדם בעל מוגבלות גופנית) והן את הפחד העמוק של הממסד הדתי מפני החילוניות.

כניסתו הראשונה של הסניגור אל הבמה, החותמת את התמונה הראשונה של המערכה הראשונה, מתוארת ככניסתו של השטן לעיירה – הן על ידי תיאורי גופו והליכתו של דראמונד, הן על ידי השמש האדומה והצללים המלווים את כניסתו והן על ידי תגובתה של מלינדה, תושבת העיירה ותגובתו של הורנבאק העיתונאי (עמ' 35-36):

“(A long, ominous shadow appears across the buildings, cast from a figure approaching off stage […] HENRY DRUMMOND enters, carrying a valise. He is hunched over, head jutting forward, exactly as BROWN described him. The red of the sun behind him hits his slouching back, and his face is in shadow […])

MELINDA (Terrified) It’s the Devil!

(Screaming with fear MELINDA runs off. HORNBECK crosses slowly toward DRUMMOND, and offers his hand.)

HORNBECK Hello, Devil. Welcome to Hell.”

על פניו, יחסי הייצוג בין הנאשם לבין סניגורו הם יחסים ברורים – על הסניגור לפעול בהתאם לאינטרס של לקוחו, לטעון ולהוכיח את טענות לקוחו ולוודא כי זכויותיו כנאשם לא נפגעות במהלך ההליך המשפטי. ואולם, במחזה מוצגים יחסי ייצוג מורכבים יותר. מורכבות זו נובעת, בראש ובראשונה, מאחר שדראמונד תופס עצמו כמייצג ערך שהינו רחב יותר מאשר עניינו של הנאשם הקונקרטי – ערך זה הוא חירות המחשבה, המהווה ערך חילוני ראשון במעלה. הייצוג המשפטי של עניינו של הנאשם מחייב להפכו לדמות המייצגת דבר-מה החורג ממנו עצמו. זאת, מאחר שעל פי החוק החל בעיירה, הנאשם אכן אשם בעבירה המיוחסת לו. משכך, מבקש דראמונד להגדיר מחדש את התיק על ידי הצגתו של הנאשם כחף מפשע מבחינה מוסרית, כאדם חושב, תוך שהוא מבקש לנסח מחדש את מהותו של התיק כמשפט המעמיד לדין את חירות המחשבה, המיוצגת על ידי מעשיו של הנאשם.

הייצוג התיאטרוני של מורכבות יחסי הייצוג המשפטי בין הסניגור לנאשם שזורה לאורך המחזה. כך, למשל, מבקש דראמונד כי הערות מסויימות של לקוחו שנאמרו במהלך הדיון יימחקו מהפרוטוקול. עניין זה ראוי להדגשה, מאחר שהדיון המשפטי הריהו משפטו של הנאשם. האם מתפקידו של עורל הדין להחליף את שיקול הדעת של הנאשם ולהחליט עבורו האם נכון להתבטא באופן מסוים על עניין מסוים? אף אם נניח כי הערותיו של הנאשם לא מסייעות לעניינו – הרי שלפנינו סניגור המוחק את מילותיו של לקוחו, לאחר שנאמרו, ומחליפן במילותיו שלו, על פי שיקול דעתו.

אך דומה שמערכת היחסים בין עורך הדין ללקוחו מורכבת ועדינה יותר. באמצעו של המחזה מתואר רגע נוגע ללב, בו מעומת דראמונד עם התכלית שהוא מייחס לייצוגו של לקוחו. בתשובתו ניכר חיבור רגשי בין בדידותו של הנאשם לבין הבדידות אותה חש דראמונד עצמו, חיבור רגשי המחבר את המאבק המשפטי הקונקרטי עם שאיפה רחבה יותר לצדק (עמ' 51-52):

“I understand what Bert’s going through. It’s the loneliest feeling in the world—to find yourself standing up when everybody else is sitting down. To have everybody look at you and say, “What’s the matter with him?” I know. I know what it feels like. Walking down an empty street, listening to the sound of your own footsteps.”

תושבי העיירה – הצופים – נאשמים ושופטים

תושבי העיירה נוכחים באופן קבוע ומכוון לכל אורך המחזה. אציע לראות בתושבי העיירה כמוצגים בשני אופנים וכממלאים שני תפקידים – נאשמים ושופטים – ועימם גם קהל הצופים בהצגה.

הוראת הבימוי בתחילת המחזה קובעת כי יש לוודא שהעיירה נראית תמיד מאחור, ניצבת ברקע, כמו עומדת למשפט אף היא בדומה לנאשם (עמ' 3). הוראה דומה מופיעה בפתח הסצינה השנייה, בבית המשפט: "The townspeople are packed into the sweltering courtroom. The shapes of the buildings are dimly visible in the background, as if Hillsboro itself were on trial" (עמ' 37). תיאורים אלה מציגים, למעשה, משפט שמבנהו הפוך מהמשפט המוצג במחזה: הציבור, תושבי העיירה, הוא הנאשם העומד לדין וסניגורו המגונן על מעשיו הוא התובע בריידי. לעומתם מוצג קייטס כמי שתובע מהם, באמצעות בא כוחו, את חירותו לחשוב ולפעול על פי צו מצפונו.

לצד זאת, תושבי העיירה מוצגים כמי שצופים במתרחש במשפט. מעצם היותה, פעולת הצפייה שלהם מהווה מרכיב נוסף ההופך את השדה המשפטי במחזה לבמה, למופע. כך, למשל, עולה מהוראת הבימוי ביחס לחשיבותו של תפקיד "קהל" תושבי העיירה: "The crowd is equally important throughout, so that the court becomes a cock-pit, an arena, with the active spectators on all sides of it" (עמ' 3). ניכר כי צפייה זו אינה צפייה בלתי מעורבת, כי אם אקטיבית – תושבי העיירה מוצגים כמי שנוטלים על עצמם תפקיד מעין שיפוטי במשפטו של קייטס. אציע, כי ייצוג ההליך המשפטי במחזה כ"מופע" והנכחת פעולת הצפייה בו, קושרת בין תושבי העיירה לבין קהל הצופים הצופה בהצגה. המחזה בנוי כך שבסופו מבינים הצופים במחזה, כמו תושבי העיירה הצופים במשפט, שקייטס אינו עבריין, אלא שיש לשנות את החוק שבגינו הורשע. אציע לראות כי דרך חווית הצפייה השיפוטית במשפט המתרחש על הבמה – חוויה המשותפת לתושבי העיירה ולצופים בהצגה – מבקש המחזה להציב גם את קהל הצופים בהצגה בעמדת נאשמים ושופטים, ולהעביר מסר ערכי לפיו ראוי כי חירות המחשבה וחופש הביטוי יגברו על הכוחות המנסים לתחום ולחסום אותם.

"דרך חווית הצפייה השיפוטית במשפט המתרחש על הבמה - חוויה המשותפת לתושבי העיירה ולצופים בהצגה - מבקש המחזה להציב גם את קהל הצופים בהצגה בעמדת נאשמים ושופטים, ולהעביר מסר ערכי לפיו ראוי כי חירות המחשבה וחופש הביטוי יגברו על הכוחות המנסים לתחום ולחסום אותם"

ייצוג של ייצוג כאמצעי לביקורת פוליטית

הבחירה האמנותית של העלאת ייצוג תיאטרוני למשפט היסטורי על הבמה – בחירה המאפשרת הטלת ספק ביכולתו של ההליך המשפטי להגיע אל האמת ולעשות צדק – משרתת היטב את הביקורת האמנותית על המקרתיזם ועל מחיריו.

המחזה פותח בהערת הכותבים לפיה המחזה אינו היסטוריה, כי אם תיאטרון. מפאת חשיבותה, יובאו להלן חלקיה העיקריים:

“Inherit the Wind is not history. The events which took place in Dayton, Tennessee, during the scorching July of 1925 are clearly the genesis of this play. It has, however, an exodus entirely its own […] The collision of Bryan and Darrow at Dayton was dramatic, but it was not a drama [...] So Inherit the Wind does not pretend to be journalism. It is theatre. It is not 1925. The stage directions set the time as “Not too long ago.” It might have been yesterday. It could be tomorrow.”

נראה כי בהערת המחברים ניכרת שאיפה לכך שהמחזה ייתפס כאוניברסלי (ואף נבואי או עתידני), או למצער בעל רלוונטיות תמידית, כל עוד השלטון מבקש להתערב באופן נרחב יתר על מידה בחופש הביטוי של הפרט.

משפטו של ג'ון סקופס היה המשפט הראשון בארה"ב שסוקר בחדשות באינטנסיביות ובאקססיביות. הגעתם של התובע והסניגור המפורסמים הפכה משפט זה למפגן ראווה סימבולי של הקונפליקט בין דת לחילוניות, ומשכה אל העיירה אנשים רבים אשר הגיעו לצפות באירוע המשפטי שהפך לקרקס.

לאור מרכזיותו של המשפט בשיטת המשפט האמריקאית, מאמרים רבים עוסקים בבחינת הפערים בין המשפט המציאותי של ג'ון סקופס שהתנהל בשנת 1925 לבין המשפט שמתואר במחזה. ריבוי הכתיבה האקדמית הבוחנת שאלה זו מצביעה, יותר מכל, על השפעתו התרבותית הרבה של המחזה ביחס לתפיסת האירועים ההיסטוריים. התפיסה הרווחת במחקר האקדמי היא כי המחזה (והסרט שהופק בעקבותיו) עיצבו את האופן בו נתפס קונפליקט זה בעיני הציבור האמריקאי, יותר מאשר המשפט עצמו. מאמרים נוספים על המחזה, בעיקר מאמרים משפטיים, מאופיינים בהמעטה בערכו של המחזה, תוך הדגשת הפערים בינו לבין המשפט האמיתי והפערים בהבנת עולם המשפט כפי שעולים מהמחזה. חלק מהכותבים אף טוענים כי המחזה לעולם לא יוכל להתנתק מהספירה המשפטית, מאחר שהוא נכתב בעקבות משפט אמיתי אותו הוא מציב במרכזו. לכן, לטענתם, לעולם לא ניתן יהיה להתייחס אליו רק כאל יצירת אמנות או רק בהקשרים אמנותיים. בנוסף, יש הרואים במחזה זה מלאכת מחשבת תעמולתית נגד הדת ונגד הנצרות, תוך עידוד סטריאוטיפים נבערים על הממסד הנוצרי האמריקאי.

אבקש להציע מבט שונה על המחזה, הנובע מזהותו העצמית התיאטרונית. בראייתי, המחזה מהווה ייצוג תיאטרוני של ייצוג משפטי של קונפליקט ערכי. בדרך זו, של דיון אמנותי בקונפליקט שבמוקדו אדם המתנגד לפעולת השתקה שבוצעה על פי חוק, מבקש המחזה מהצופים לתהות על משמעות מושגי ה-"צדק" וה-"אמת" ולהטיל ספק ביכולתה של המערכת המשפטית להגיע אליהם בכפוף למגבלותיה וליחסה עם השלטון. דומני, כי הדרישה האתית מהמחזה לאמת הדוקומנטרית עלולה להחמיץ את המטאפורה באמצעותה מבקש המחזה לדון על פעולת השתקה שלטונית בחסות החוק. הדרישה האתית מהמחזה לתאר אמת דוקומנטרית היא כמעט בלתי אפשרית משני טעמים עיקריים. ראשית, ישנה מגבלה טכנית על יכולתו של מחזה המבוסס על משפט אמיתי לייצג באופן מהימן את שלל ההתרחשויות שאירעו במציאות, קל וחומר כאשר ישנם מאות ואף אלפי עמודים של הפרוטוקולים של המשפט. מגבלה זו מחייבת קיצור ועריכה, אשר מטבעם מהווים כר פורה לפרשנות. שנית, המדובר בייצוג אמנותי של מערכת שבעצמה מוגבלת ביכולתה להגיע אל האמת. זאת, הן בהיותה מערכת המתבססת על עדויות של בני אדם ועל תפיסתם את המציאות, והן בשל כללים דיוניים השוללים את הקבילות של ראיות מסוימות (כגון עדות שמיעה או הודאה שנגבתה בעינויים). לפיכך, אם המערכת המשפטית המיוצגת על הבמה מוגבלת בעצמה ביכולתה להגיע אל האמת – כיצד ניתן לתבוע "אמת דוקומנטרית" מהייצוג האמנותי שלה? נהפוך הוא – אציע לראות את תפקידו של הייצוג האמנותי דווקא בחשיפת הפער שבין האמת המשפטית לאמת העובדתית. באופן זה, בראייתי, חושף הייצוג התיאטרוני את מגבלותיה של המערכת להגיע אל האמת ולערוך משפט צדק, ובכך מהווה אמצעי לביקורת פוליטית. בהתאם, מחזה זה נכתב על מנת להתנגד למקרתיזם, שהינו אסטרטגיה פוליטית להגבלת חופש הביטוי באמצעות המשפט. לשם כך, הוא נעזר בכלים הייצוגיים הטמונים בביטוי האמנותי, על מנת לעורר דיון פוליטי על חירות המחשבה, על חופש הביטוי ועל פעולות השתקה בחסות החוק.

"אציע לראות את תפקידו של הייצוג האמנותי דווקא בחשיפת הפער שבין האמת המשפטית לאמת העובדתית. באופן זה, בראייתי, חושף הייצוג התיאטרוני את מגבלותיה של המערכת להגיע אל האמת ולערוך משפט צדק, ובכך מהווה אמצעי לביקורת פוליטית"

לסיום, הזרקור שמטיל המחזה על פגיעה בחופש הביטוי ובחירות המחשבה אינו יורד מסדר היום גם בעת הזו, ונותר רלוונטי גם 70 שנה לאחר כתיבתו. ישנן סכנות הטמונות בפעולות שלטוניות השוללות את החירות המחשבתית ואת ביטויה, אשר העיקרית שבהן היא רגרסיה תרבותית (מעין היפוך של האבולוציה). המחזה הזה מדגים הן את האחריות המוטלת על האמנות להתבטא אל מול ניסיונות השלטון להשתיקה והן את האמצעים בהם ניתן לעשות כן, בין היתר, על ידי ייצוג כפול החושף את המנגנונים דרכם פועלת המערכת ומוצא בהם סדקים, דרכם יוכל לחדור אור השמש.

מחשבות נוספות?

כתבו אלינו

kfir@lapidcenter.org



35 views