Search
  • כפיר לפיד-משעל Kfir Lapid-Mashall

פמיניזם, שעון החול של הנישואין והמחזה "ימים טובים" מאת סמואל בקט


המסך עולה. קבורה באדמה עד למתניה - וויני. כבת 50, שמורה היטב, בלונדינית (לא מלידה), דשנה, זרועותיה וכתפיה חשופות, חזה שופע, מחרוזת פנינים.

במוקד מחזהו המופלא של סמואל בקט "ימים טובים" (Happy Days) ניצבת אישה נשואה, וויני, המנהלת את שגרת חייה בעודה קבורה בתוך תלולית חול. במערכה הראשונה קבורה וויני באדמה עד למתניה ובמערכה השנייה - עד לצווארה. וויני כלואה באדמה אשר נערמת מסביבה כמו גרגירי חול בשעון-חול המציג את הזמן עד למותה. רשימה זו תעסוק באופן שבו ניתן לחשוב על מוסד הנישואין, על מערכת יחסי הכוחות שהוא משמר ועל מעמד האישה בעקבות המחזה.

גלריית תמונות מהפקות שונות של המחזה:

במערכה הראשונה אנחנו פוגשים בוויני אשר חייה המוגבלים מלאים ב"זוטות". וויני ממלאת את יומה בהרגליה הטקסיים: היא מתפללת, מצחצחת שיניה, נוטלת תרופה, מורחת אודם, מסתרקת, משייפת ציפורניים וכן הלאה. דומה כי התיק השחור הגדול שלה, הנמצא תמיד בהישג ידה, מכיל את החפצים המעצבים את זהותה, המעניקים לה משמעות, מבנה, סדר וארגון. התיק שלה נראה כמו מאכלס למעשה את כל המציאות שלה.

בפעולותיה הטריוויאליות, במניפולציות שהיא עורכת בחפציה ובגופה, וויני מתישה עצמה בניסיון להיאבק בחלוף הזמן. הרגליה של וויני מהווים את פתרונותיה אל מול העימות עם מציאות קיומה. פתרונות אלה הם דרכים לתיקון פגעי הזמן או לכיסויים. וכך, טקסי הטיפוח העצמי של וויני נועדו לשמר, ולא ליצור. וויני נלחמת נגד ההתפוררות הפיזית שלה על ידי צחצוח גופה וחפציה באמצעים הדלים שברשותה תוך היצמדות מעין-הישרדותית לשאריות של המציאות (למשל, וויני סוחטת בקושי בועה קטנה של משחת שיניים על המברשת). אם כך, הרגליה של וויני מהווים, בעת ובעונה אחת, ניסיון לברוח מעובדת חלוף הזמן וניסיון לתקן או לכסות את פגעיו.

"הרגליה של וויני מהווים, בעת ובעונה אחת, ניסיון לברוח מעובדת חלוף הזמן וניסיון לתקן או לכסות את פגעיו".

מלבד הרגליה, האמצעי המשמעותי ביותר המסייע לוויני להעביר את הזמן הוא הדיבור. ההישענות על מילותיה חשובה לוויני, החווה מציאות שאין לה כל שליטה עליה. חשיבות הדיבור בולטת במיוחד במערכה השנייה בה וויני קבורה עד לצווארה בחול ואין לה גישה לחפציה ולהרגליה. כל שהיא יכולה לעשות מוגבל לפניה ולקולה – ועליהם היא לא מוותרת.

לעומתה, בעלה ווילי אינו קבור. הוא קיים ברקע, נוכח-נפקד, עונה-מתעלם, מגיח לפרקים. על אף היעדרותו, קיומו בחייה של וויני הוא תנאי לקיומה שלה. היא מכוונת את כל דבריה אליו, אל בעלה, בן השיח שלה, ודיבורה תלוי בהאזנתו. כך וויני מתארת את מצבה:

"יכולה אני לומר בכל עת, גם כאשר אינך עונה ואולי אינך שומע מאומה – משהו מזה נשמע, איני מדברת רק אל עצמי, קול קורא במדבר, דבר שלא יכולתי לשאת – לא לזמן רב (פוגה) זה מה שמאפשר לי להמשיך, להמשיך לדבר, זאת אומרת (פוגה) בעוד אשר אילו נגזר עליך למות – (חיוך) – אם לומר זאת בסגנון הישן – (החיוך פג.) – או להסתלק ולעזוב אותי, כי אז מה הייתי עושה, מה הייתי יכולה לעשות, במשך כל היום, כלומר בין צלצול היקיצה לצלצול השינה? (פוגה) [...] בלי לומר אף מילה עד נשימתי האחרונה".

באופן זה, דומה כי במחזה "ימים טובים" ווילי ו-וויני, "זכר ונקבה ברא אותם", נחזים להיות כמו גרסה מודרנית ומפוכחת לחיים שלאחר הגירוש מגן העדן. ווילי ממלא תפקיד במבנה החברתי המוכר כבעל נוכח-נעדר, אשר כמעט שלא מופיע בספירה הביתית, אך עדיין מהווה את מרכזה. הקיום שלו מדובר ומודגש – וויני מתייחסת אליו ואליו היא מכוונת את מעשיה ואת דבריה. לעומת יכולתו לעשות כרצונו, היא כלואה, וחירותו כמו מדגישה את כליאתה.

"ווילי ממלא תפקיד במבנה החברתי המוכר כבעל נוכח-נעדר, אשר כמעט שלא מופיע בספירה הדומסטית, אך עדיין מהווה את מרכזה".

המחזה רווי בעיסוק משמעותי בגופה של וויני, הגוף הנשי הממושטר וגבולותיו המוכתבים, המהווים את אחד מהמקורות היסודיים ביותר לאי השוויון בין גברים לנשים. גופה של וויני מוצג במחזה כקבור פיזית באדמה וכקבור פיגורטיבית בתוך עצמו (כפי שהאישה כבולה לגופה כלשונה של סימון דה-בובאר). מצבה הגופני הבלתי-נסבל, ההולך ומחריף, תנועת מתניים וזרועות במערכה הראשונה ותנועת ראש בלבד במערכה השנייה, מדגישה את המגבלות של הגוף הנשי - אלה שמקורן בביולוגיה ובפיזיולוגיה הנשית, ואלה שמקורן בהבנייה החברתית הנכפית על האישה. ניתן לראות באדמה הכולאת את וויני כמעיין רחם-קבר הקושר את האישה לאדמה ולעצמה, כבולה על ידי מעגל הפוריות וההולדה. כך, אברי הרבייה שלה מתפקדים, באופן מטאפורי, כמשקולות כבדות הכובלות אותה "לאמא-אדמה". כליאתה באדמה מובילה אותה, כמו כל אישה כך לפי הגותה של סימון דה-בובאר, למלא את הספירה הפרטית-הביתית, את העולם האישי שלה, עם חפצים חומריים אשר רק עליהם היא יכולה להשליט את מרותה. דומה שוויני מוצגת כשורדת כפי שכל עקרות הבית שורדות - היא לא מטילה ספק בדברים הקבועים בקיום שלה והיא מתרכזת רק בפעולות החיוניות של היומיום, מתמודדת עם הקיום שלה יום-יום, שעה-שעה, כאשר הפריבילגיה לחשוב לטווח ארוך נתונה לגברים בלבד.

"כליאתה באדמה מובילה אותה, כמו כל אישה כך לפי הגותה של סימון דה-בובאר, למלא את הספירה הפרטית-הביתית, את העולם האישי שלה, עם חפצים חומריים אשר רק עליהם היא יכולה להשליט את מרותה".

מלבד כליאתה של וויני באדמה, וויני כבולה גם על ידי טקסט מעניש כפול - ראשית, טקסט שנכתב על ידי מחזאי גבר ושנית, טקסט שנכתב על ידי תסריט תרבותי-חברתי-מגדרי. אלה מקבעים אותה באותו המקום. תסריט תרבותי זה הוא מוסד הנישואין - מוסד הזוכה לאישור נרחב על ידי החברה. מוסד הנישואין קשור בעבותות כידוע למעמד האישה ולשיח הפמיניסטי, בהיותו מנגנון המשמר במקרים רבים את מערכת יחסי הכח הבלתי שוויונית בין הגבר לאישה, והמגדיר את קבלתה של האישה בחברה ואת זכויותיה. מוסד הנישואין מבטא סדר חברתי בו הקבלה החברתית מוחזקת בפני האישה כמו גזר, והרדיפה אחריה, ואחרי האושר המדומה, מובילה את האישה לקונפורמיות. בתסריט כפוי זה, האישה שואפת להינשא ובכך להפוך לחלק מהחברה וכן שהכרה זו על ידי החברה תעשה אותה למאושרת.

המחזה "ימים טובים" מהווה את נקודת המוצא לשיח על הנשים ביצירותיו של בקט, אשר נתפס על פי רוב כמחזאי פמיניסטי. ואמנם, במוקד מחזה זה, כמו במחזות נוספים שלו, בקט הציב דמות נשית גיבורה אשר יש הרואים בה כמייצגת את מצבו הקיומו של האדם בעולם וכמייצגת איזו הומאניות אוניברסלית. ניתן לראות במחזה "ימים טובים" כהרהור על האופן שבו כל אדם מתמודד עם מצבו הקיומי ועם עובדת מותו ההולך וקרב. הרהור זה, המדגיש בין היתר את כוחם של ההרגלים שהאדם מסגל לעצמו כדי להתמודד עם קיומו, מצוי גם בספרו של בקט "פרוסט" העוסק ביצירת המופת של הסופר מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". כך, בחירה מחזאית של הצגת אישה כמייצגת את "מצב האדם" היא בחירה פמיניסטית על פניה. כמו כן, ניתן לייחס איכויות פמיניסטיות למחזה זה בכך שהוא מבקר את מצב האישה בתוך מוסד הנישואין ואת מערכת יחסי הכוחות המונצחת על ידו. ואולם, אפשר גם לבקר את הגישות האלה. וויני כאמור היא אישה המצויה קבורה לאורך כל המחזה תוך שהיא כבולה בתסריט תרבותי אשר נכתב בשבילה, הוכתב לה, ואשר אין לה שליטה עליו. דומה כי מחזה זה, אף אם מבקר זאת, לא מאתגר את התפיסה הזו ולא מציע לה אלטרנטיבה או מוצא.

יש לכן מחשבות נוספות?

שתפו אותנו!

לקריאה נוספת:

בקט, סמואל. ימים טובים: מחזה בשתי מערכות. 1961. תרגום: מתי מגד. ירושלים: ספרי תרשיש, 1976.

Beckett, Samuel. Proust. 1930.

Hennessy, Susan. "Happy Days Sinking Into Immanence: Samuel Beckett and The Second Sex" Journal of International Women's Studies 17, No. 2 (2016): 65-76.


0 views
  • Facebook Social Icon

כל הזכויות שמורות למרכז לפיד לאמנות ומשפט (חל"צ בהקמה) 2017